<h1>ראבי"ה סימנים תקל"ד—תקל"ה</h1>
<h2>דף מו.</h2>
ומסיים עוד התם בירושלמי התוקע צריך שיברך אשר קדשנו במצותיו וצונו לשמוע בקול שופר ושהחיינו ואחר כך תוקע, והתקין רבי אבהו בקיסרין קשר"ק קשר"ק [קשר"ק קש"ק] קש"ק קש"ק קר"ק קר"ק [קר"ק] דתנן סדר תקיעות שלש של שלש שלש. והילכתא אומר זמן בראש השנה על הכוס מדברי סופרים ועל השופר מדברי תורה. עד כאן מצאתי בירושלמי. וכן כתב בעל הלכות גדולות. ושמעתי בשם רבינו תם שהנהיג לברך על תקיעת שופר, משום דעשייתה היא גמר מצותה. וליתא, מן הירושלמי, כאשר כתבתי. והא דמברכין לשמוע בקול שופר ולא מברכין לתקוע, משום דבשמיעה תלוי הטעם, כדתנן [כ"ז ע"ב] התוקע לתוך הבור וכו' אם קול שופר שמע וכו'. וכן פירש הטעם רבינו זקני. ושאל רב מר מברך קמי רב ניסים בשבתא דריגלא מאי טעמא מברכים אשופר בשעת תקיעה לשמוע קול שופר וגם שהחיינו, ובשעת (על) נטילת לולב מברכין על נטילת לולב ולא שהחיינו. והשיב רבינו ניסים זמן דקידושא ברגל דסוכות מדאורייתא, ואתי דאורייתא ופטר דאורייתא, נטילת לולב [ביום] ראשון, וסגי בהא דמסדר לה אכסא, וגם בשעת עשיה אין צריך לברך, וכל שכן דפטר [ד]רבנן כגון ביום שני, ואפילו הא והא דרבנן פטר ליה. אבל זמן בקידושא דראש השנה דרבנן ותקיעתא דאורייתא ולא אתי דרבנן ומפיק דאורייתא. תדע מדאבעיא לן בבכל מערבין [מ' ע"ב] אם אומר זמן בראש השנה ויום הכיפורים, שמע מינה דברגלים פשיטא ליה דמדאורייתא. והא דפסקינן והילכתא אומר זמן בראש השנה וביום הכיפורים, מדרבנן הוא, שווינהו רבנן כרגל. ובירושלמי ערב פסחים [ה"ה] גרסינן תניא אין אומר זמן אלא בשלש רגלים בלבד אמר רבי מני מתניתא אמרה בחג המצות ובחג השבועות ובחג הסוכות ותני כל מה שכתוב בו מקרא קודש צריך לומר זמן אמר רבי תנחומא ויאות אילו ראה תאנה מבוכרת שמא אינו צריך להזכיר הרי ראש השנה ויום הכיפורים כיון שבאים לפרקים צריך להזכיר ואינו כרגלים, ומהשתא זמן דראש השנה דקידושא דרבנן ולא פטיר זמן תקיעת שופר שהוא דאורייתא, מה שאין כן בסוכות דזמן דתרווייהו דאורייתא. ובליל שני דראש השנה בקידוש וגם למחרתו בשעת תקיעה אין אומר זמן, שקדושה אחת הן, מה שאין כן ביום טוב שני של גליות. ואי מיקלע ראש השנה בשבת מברך במוצאי שבת יקנה"ז. ובשבת לא תוקעין משום גזרה דרבה שמא יטלנו בידו וילך אצל בקי ויעברנו ארבע אמות ברשות הרבים והיינו טעמא דלולב והיינו טעמא דמגילה. ולמחרת ביום ראשון מברך לשמוע וגם שהחיינו, כיון שלא תקע בשבת. אבל בתשובות כתב בשם רבינו שמואל בן רבינו מאיר שאמר בשם זקינו רבינו שלמה נ"ע שאפילו כשחלו שני ימים של ראש השנה להיות בחול שצריך לומר שהחיינו ביום שני בין בקידושא דלילא בין אתקיעתה דיומא. וכתב מסתבר טעמא דזקני, דאף על גב דקדושה אחת הם, עיקר קדושה היא ביום טוב שני, שלא מספיקא הוא, אבל יום ראשון עבדינן ליה מספיקא שמא יבואו עדים מן המנחה ולמעלה, ונוהגים שניהם קדושה אפילו בזמן הבית, הילכך הואיל ומשם אנו למידין יש לנו לומר בשני הלילות זמן. וכן משמע מדברי רבינו יצחק בר"א הלוי שמזקיק לומר בשני כבראשון ובראשי חדשיכם בשני ימים של ראש השנה, כדמפרש בפרק בתרא. ושאר כל הגאונים סבירא להו שאין אומר זמן ביום טוב שני של ראש השנה, לא שנא בקידושא ולא שנא בתקיעתה. גם בתוספות דביצה כתוב בשם רבינו יב"א נוהגין אותו היום קודש ולמחר קודש, ומחר היה קודש העיקר ובזמנו, ד[מ]מחר מונים ליום הכיפורים ולחג הסוכות. ומיהו לבי נוקף על דבריהם, כיון שאנו נוהגין לימנות ליום כיפור וחג מיום ראשון נראה דראשון עבדי עיקר. ובירושלמי פרק קמא דסוכה ראיתי נכנס לישב בסוכה מברך אשר קדשנו במצותיו וצונו לישב בסוכה ואין צריך לומר זמן שכבר יצא בזמן שאמר על הכוס משבירך לילי יום טוב ראשון אין צריך לברך עוד. ובירושלמי פרק לולב הגזול גרסינן כשהוא עושה לולב [מברך לעשות לולב] וכשהוא נוטלו אומר ברוך אתה ה' אלהינו מלך העולם אשר קדשנו במצותיו וצונו על נטילת לולב ואינו מברך שהחיינו. וכמדומה שחסרון הסופר הוא, שגם גבי לולב הטעם כמו שגבי סוכה נפטר בזמן שאמר על הכוס הכי נמי בלולב, וכדאמרינן [סוכה מ"ו ע"א] מסדר להו לכולהו אכסא דקידושא, פירוש כבר יצא בזמן שאמר על הכוס (כי נמי בלולב) משום יום טוב, ועולה נמי לכאן ולכאן ונפטר בזמן בעשיית סוכה, וכן בלולב. וזה קשה לי על נהוג שלנו. ואסור להסיח (דעת) עד גמר התקיעה דמיושב, כדתניא [מנחות ל"ו ע"א] סח בין תפלה לתפלה עבירה היא בידו וחוזר עליה מעורכי מלחמה. ומיהו אם סח בדיעבד אין צריך לחזור ולברך, כיון דלא סגי דלא גמר להו לא מיקרי סיחתו הפסק, דכולהו חדא מצוה היא, אבל תפילה של יד שאינה מעכבת תפילה של ראש, וכן שוחט תרנגולין אם סח חוזר ומברך. וכן מצא[תי] בשם רבינו יב"א. וכן נמי בשני בני אדם התוקעים אי נמי בתרי שופרות אפילו בתרי גברי ובתרי סידרי אין צריך לחזור ולברך. ודבר זה פירש אבא מרי בתשובותיו יפה בחיבור זה. וכן מצאתי בשם ריש מתיבתא שאם עבר וסח אינו חוזר ומברך. והגאון לא הזכיר אלא בין תקיעות דמיושב לתקיעות דמעומד שהוא על סדר ברכות, וכתב שהוא הדין לסח בהלל, ואף על פי שגוערין בהם במסיחים. ונראה לי דהוא הדין הסח בין תקיעה דמיושב גופיה. ומיהו בענין התקיעות שרי להסיח, דדמי לטול בריך טול בריך וגביל לתורא גביל לתורא דאמרינן במסכת ברכות [מ' ע"א] דאין צריך לברך. ונראה דהוא הדין לכתחלה מצי למימר כל כי האי גונא.
